<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית חמישי שער שני</h1>
<h2>דף נה:</h2>
ענבים הנדרכין בגת אע"פ שהגת פקוקה ולא ירד ממנו לבור כלל, אם נמשך היין ועמד לצד אחד למעלה או בצדדין בגת צלול, הרי זה נעשה יין. וכן אם היתה הגת מלאה ודרך שם ונמשך היין [בגת] מלמעלה למטה, הרי זה נעשה יין בהמשכתו מלמעלה למטה, ואין צריך לומר בשירד לבור. היה היין בגומא של מטה בתוך העביט של ענבים, ואין עומד צלול בפני עצמו, או אפילו עומד בגומא שלמעלה או בצדדין וגרעיני האשכולות ופסולת שלהן מעורבין בו, אינו נעשה יין. ולפיכך היתה הגת פקוקה שאינו יכול לירד לבור, ומלאה שאינו יכול לימשך מלמעלה למטה, אע"פ שיש שם יין הרבה שהיה ראוי לימשך אילו היה בגת שאינה מלאה, מותר. לקח מן הענבים שבגת ומן האשכולות שבה ונתן לצד אחד, ונשאר יין צלול לצד אחד הרי זה יין. יין שנמשך מקצתו בין לבור בין לגת כמו שבארנו, כל שאר היין שבגת ואפי' מה [שלא נמשך], נעשה יין ליאסר בנגיעת גוי, לפי שבהמשכת מקצתו יש לכולו תורת יין. ויש מגדולי המורים שאמרו שאין תורת יין ליאסר בנגיעה ובנצוק [אלא מה שנמשך ממנו, אבל השאר אינו נעשה יין ליאסר בנגיעה ובנצוק]. אבל לענין תערובת, הרי הוא כיין שנמשך ונאסר בתערובת יין נסך, כדרך שנאסר יין גמור ביין.
<h2>דף נו:</h2>
הגוי עושה יין נסך בנגיעתו [לאסור אותו] אפילו בהנאה, בין שנגע בו בידיו בין שנגע [בו] בפיו. כיצד הרי ששתה בכוס כל מה שנשאר בכוס אסור אע"פ שלא נגע בו ביד, אלא שוחה ושותה. נגע [בו] ברגליו, מותר בהנאה שאין רוב הגוים מנסכין ברגל, דבזיון הוא להם לנסך כן, מכל מקום אסור הוא בשתיה. לפיכך לא ידרוך הגוי עם ישראל בגת, שאוסרו הוא עליו ברגליו בשתיה. בד"א בששמר ישראל שלא נגע בידיו, אבל כשלא שמר ידיו אסור אפילו בהנאה, חזקה נגע בידיו שחיבת ניסוך עליו. בד"א בשנגע ביין בכונת יין, [לומר], שהוא יודע שנוגע ביין, אבל נגע ביין וסבור שהוא שמן או שאר משקין, מותר בהנאה ואסור בשתיה, אפילו נגע בו שלא בכונה כלל, אסור בשתיה. כיצד, הרי שהיה יורד מן הדקל וכיוצא בזה, ובירידתו נגע ביין שהיה למטה מן הדקל, והוא לא הרגיש בנגעו בו וכיוצא בזה, אסור בשתיה.
<h2>דף נז.</h2>
מגע גוי בכונת יין אפילו על ידי דבר אחר, [אוסר] אפילו בהנאה. כיצד נגע ביין בכונה בכלי שבידו או בקנה והוא אוחז [בו] בשעת נגיעתו, אסור. בד"א בנוגע בו בכונת יין כמו שאמרנו, אבל אם היה סבור שהוא שמן או שכר וכיוצא בזה, אע"פ שנתכוין ליגע בו מותר אפילו בשתיה, שלא אסרו מגע גוי על ידי דבר אחר אלא בשיש שם כונת יין, וכל שכן אם אין שם כונת מגע שהוא מותר, אפילו בשתיה. ויש מי שאומר דמגעו אפילו על ידי דבר אחר ושלא בכונת יין, ואפילו שלא בכונת מגע, אוסר [בשתיה] ויראה לי שהראשון עיקר.
<h2>דף נח.</h2>
כחו של גוי בכונת יין, אוסר אפילו בהנאה כמגעו. כיצד גוי המערה מכלי לכלי בכונת יין, אסור אפילו בהנאה. בד"א מה שיצא לחוץ, אבל מה שנשאר בפנים אם היה מערה כמקטף שלא היה מה שנשאר בפנים מחובר למה שיצא לחוץ, מותר אפילו בשתיה, שלא גזרו לאסור בכחו אלא במה שיצא לחוץ. היה מערה כדרכו ולא קטף, מה שיצא בחוץ אסור בהנאה ומה שנשאר בפנים, יראה לי שהוא מותר בהנאה אבל אסור בשתיה, מחמת נצוק.
<h2>דף נח:</h2>
כחו של גוי שלא בכונה מותר אפי' בשתיה [כיצד, גוי המערה יין מכלי לכלי, וסבור שהוא שמן או שכר, מותר אפילו בשתיה]. כחו של גוי, וכח של ישראל מעורב בו מותר, בד"א בשגלגלו ישראל וגוי [את הגלגל ולא היה הגוי יכול לגלגלו אלא אם כן ישראל מסייעו, אבל אם הגוי יכול לגלגלו] אע"פ שישראל מסייעו, יש מי שחוכך בזה להחמיר משום דמסייע אין בו ממש. ויראה לי שהוא מותר דאף הגוי מסייע לישראל, ולמה נעשה הגוי עיקר וישראל מסייע, [וכל] שבדברי סופרים הולכים [בו] להקל.
יש דברים שאין בהם משום יין נסך כל עיקר, אלא שאסרו לעשות כן להרחקה יתירה. כיצד [כוס] יין שביד ישראל ומזגו גוי ושפך מים [לתוכו] עד שהכשירו לשתיה במזיגתו, שורת הדין שיהא מותר שהרי לא נגע בו, לא בידו ולא על ידי דבר אחר, אלא שאסרו לעשות כן, שמא יהא רגיל אצלו להשקותו ויגע ביינו, או שמא יצוק יין לתוך המים, אומרים לנזיר סביב הכרם אל תקרב עבר ומזג, הרי זה אסור בשתיה ומותר בהנאה, ויש מגדולי המורים שהתירו בשעבר ומזג ולא יראה לי כן. בד"א במוזג יין שבכוס וכיוצא בו מן הכלים הקטנים [שדרכן] למזוג [ולשתות] לשעה, אבל נותן מים בחבית שאין דרכן של בני אדם למזגה יחד, אם עבר ושפך לתוכה מים מותר דדבר שאינו מצוי הוא, ובכל [מה] שאינו מצוי לא חששו. דברים אלו שאמרנו במוזג מדעת, אבל מוזג שלא מדעת מותר, לא יהא יוצק מים לתוך היין שלא מדעת, [חמור] מכחו [ביין] שלא בכונה שהתירו אפילו בשתיה.
<h2>דף נט.</h2>
גוי שהביא ענבים בסלים ובדורדרין ונפצן על גבי יין שבגת, מותר שאינו אלא כזורק אבן לתוך היין, שמותר, אבל אסור לעשות כן לכתחלה, שמא יגע בידו ביין שבגת. יש מי שהורה שאסור להביא ענבים בדורדרין לגת על ידי גוי, מפני שהענבים נסחטין, ויין מתאסף בשולי הדורדרין ונמצא גוי שופך יין צלול לגת. ואם סייעו ישראל בנתינתו לגת, מותר ואפילו לכתחלה, שהרי יש כאן כח ישראל מעורב [בו]. עבר והביא הגוי לבדו ושפכן לגת, אע"פ שהיין מזלף על הענבים מותר מפני שעדיין לא נדרכו [ענבים] ולא נמשך יינם, ואין הגוי מתכוין לשפיכת היין, אלא לשפיכת הענבים ואין דרכן של מנסכין כן.
<h2>דף נט:</h2>
נפל [לו] לגוי כלי או אתרוג וכיוצא בו לבור יין של ישראל, או לתוך החבית, והושיט ידו להצילו ולהעלותו, מעשיו מוכיחין שלא נתכוין בנגיעה זו לנסך אלא להציל כליו, ולפיכך מותר בהנאה ואסור בשתיה. בד"א בשמיהר ישראל ואחז בידו של גוי שלא יוכל לשכשך בידו ביין, לאחר שאחז בכליו והצילו, אבל אם לא אחז בידו, הרי זה אסור בהנאה, שמא לאחר הצלת כליו נותן דעתו ומנסך. וכיצד הוא עושה, אוחז בידו כדי שלא ישכשך ופותח נקב החבית מלמטה ומוציא היין עד שלא תהא ידו של גוי נוגעת בו. ויראה לי שאין למדים מדברים אלו למקום אחר, שאין אנו בקיאים לדון בדברים המוכיחים, ואין לנו אלא אותן שמנו חכמים. ומעשה היה בגוי שבא לחנותו של ישראל לקנות יין, ואמר לו החנוני אין כאן יין. והושיט הגוי ידו לכלי שהיה בו יין ואמר ואין זה יין, ובא מעשה לפני חכמים, ומקצתן רצו להתיר בהנאה [מפני] שמעשיו מוכיחין שאינו מתכוין לנסך, ולא עמדו דברי אלה ואסרוהו בהנאה, שאין זה הוכיח גמור. ואם הם לא עמדו על ההוכיח כל שכן [אנו] שאין אנו בקיאים בו. חבית שנשמט העץ שבנקב החבית והיין נגר ונשפך, ויש שם ישראל שאיפשר לו להציל ולשים ידו על הנקב, וקדם הגוי והניח [ידו] עליו ועכב את היין מלצאת, כל היין שלמעלה מן הנקב אסור אפי' בהנאה וכל שלמטה מן הנקב אסור בשתיה, ומותר בהנאה. בד"א בשהניח כף ידו על הנקב, אבל אם הכניס אצבעו בנקב או שהחזיר העץ למקומו, ועבר האצבע או העץ עד חלל החבית, אפילו [מה] שלמטה מן הנקב אסור בהנאה, כל שנוגע בחלל, נוגע הוא למעלה ולמטה, ורואין אנו לענין יין שלמעלה כנוגע בשולי החבית ולענין יין שלמטה כנוגע בפי החבית, וזה וזה אסורין בהנאה.
כל מקום שאמרו ביינו של ישראל שנאסר בהנאה מחמת נגיעתו או כחו של גוי, לא אמרו אלא למכור אותו לאחרים, אבל ליטול דמיו מאותו הגוי שנסכו מותר, שאין זה כמוכרו [לו] אלא כנוטל דמי נזקו ממנו.
<h2>דף ס.</h2>
ישראל המערה יין מכלי לכלי, לא יסייע גוי עמו שמא יטיל ישראל כל הכלי על הגוי, ונמצא כל הערוי בא מכחו של גוי ואסור. עבר וסייע עמו גוי, מותר דכל כח גוי וכח ישראל מעורב בו מותר. ויש מי שהורה לאיסור אף בשעבר וערה, והראשון נראה לי עיקר.
ישראל שהיה מערה מחבית שבידו לכלי שביד גוי, מותר ואע"פ שהיתה החבית סומכת על הכלי שביד הגוי, ואין חוששין שמא יצדד הגוי הכלי שבידו, ויגרום להרבות הערוי, שאפילו עשה [כן], הרי כחו של ישראל מעורב בו ומותר. ויש מי שהורה שאם נודע שצדד הגוי בכלי שבידו אסור, ואין דברים אלו מחוורין וכמו שבארנו. נתמלא הכלי שביד הגוי ועדיין בידו הוא והיה הגוי מצדד בו אסור, חוששין שמא נגע בו בשעה שמצדד.
גוי שהיה מוליך יינו של ישראל, וישראל הולך עמו, אם היה היין נתון בנד בין שהנד [מלא בין] חסר מותר, ואע"פ שהנד חסר והגוי משכשכו מבחוץ ומגלגל את היין מראש הנד לרגליו ומרגליו לראשו מותר, שאין המערה מראש הכלי לרגליו כמערה מכלי לכלי, ומפני שמשכשכו אין כאן איסור, שאין שכשוך אלא במשכשך בידו, או בכלי בתוך היין, אבל משכשך ביין שהוא נתון בתוך כלי, אין זה שכשוך שאסרוהו, בין שהיה בכלי סתום בין שהיה [בכלי] פתוח. היה היין נתון בכובא [על ראשו של גוי או על כתפו] אם היה הכלי חסר מותר ואע"פ שהוא משכשך היין עם הכלי, אין חוששין לו וכמו שבארנו. היה הכלי מלא אם היה ישראל הולך לו מאחריו אסור בשתיה, אפשר נגע בו שלא מדעת ישראל, ולא ראהו מפני שהולך אחריו, ומכל מקום מותר הוא בהנאה שלא חששו לנגיעה בכונה, שהגוי במלאכתו הוא עוסק וגם מתירא הוא שמא ישראל ההולך מאחריו, יראנו נוגע, אלא שחששו להם חכמים שמא יגע שלא בכונה. היה ישראל הולך עמו בצדו אפילו מלא מותר, שאי איפשר לו לגוי ליגע בשום צד שלא יהא ישראל רואהו.
גוי שהיה נושא חבית במוט [והיתה החבית] נקובה ומוציאה יין שלא מדעת הגוי מותר, ואפילו היה היין נשפך מכחו של גוי דכל כח גוי שלא בכונה מותר אפילו בשתיה. ויראה לי שאפילו היה נושאה על כתפו, ומן הטעם [הזה] שבארנו. היתה חבית מטפטפת מעט מעט, יראה לי שאפי' נושאה על כתפו והוא יודע שהיא מטפטפת מותר, שאין היין נשפך מכחו של גוי ולא מרבה בשפיכה בנדנודו וכחו, שאפילו היתה מונחת על גבי קרקע היתה מטפטפת ומוציאה [כך], כדרך שהיא מטפטפת ומוציאה על כתפו, ואין כאן כחו של גוי כל עיקר, ולפיכך מותר, אלא שיש להתישב בדבר. גיגית של יין שהיא מטפטפת, יש מן החכמים שהורו שאם בשולי הגיגית היא מטפטפת, אסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדקין שנוגע הוא ביין, אבל בסביבות השולים מקום שמתחברין דפני הגיגית, מותר, שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדפני הגיגית.
כח כחו הרי הוא ככחו, ואפילו כח עשירי ואפילו למעלה מכן אסור ככחו. כיצד היו ענבים בגת, וגלגל הגוי את הגלגל בכחו, ובכח הגלגל נתהדקה הקורה והקורה סחטה [את] הענבים ונמשך היין מהם, הרי זה אסור כאילו סחט הגוי בידיו את הענבים, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף ס:</h2>
פעמים שהוא נוגע ביין בכונה ואפי' בידו ומותר בהנאה, כיצד מדד את היין בין בקנה שבידו בין בידו לידע כמה יין יש בחבית או בבור, [או] שהיו פסולת וגרעינים על פי החבית והעבירן אפילו בידו, או שהיו זבובין ויתושין על פי החבית, והתיזן בין בקנה בין בידו, מותר בהנאה ואסור בשתיה, לפי שמעשיו מוכיחין בבירור, שאינו מתכוין לאסור את היין על בעליו, אלא לתועלתו הוא מתכוין. וכן חבית שנסדקה אפילו לארכה ובא הגוי וחבקה, אע"פ שנגע בבירור עם דפני שברי החבית ביין שהיה זב ונשפך, מותר בהנאה, שמעשיו מוכיחין שלא נתכוין זה, אלא להצלת היין, שאילו לא עמד הוא וחבקה, היו פלחי החבית נופלין ונשפך היין לארץ. בד"א בשלא היה שם ישראל שיוכל להציל, אבל אם היה שם ישראל, וקדם הגוי והציל, אין כאן הוכחה ואסור אפילו בהנאה. נסדקה [החבית] לרחבה, אע"פ שהיה מטפטף מעט ובא הגוי והדקה, מותר אפילו בשתיה שאין כאן נדנוד ושכשוך יין כלל, ומעשה לבנה [בעלמא] הוא עושה.
נגע ביין באונס גמור, אע"פ שהוא רואה ויודע שנוגע ביין, אסור בשתיה ומותר בהנאה. בד"א בשהיה באונסו כל זמן שהוא נוגע בו, אבל אם היתה תחלת נגיעתו באונס, ועבר אונסו ועודנו נוגע בו, אסור אפילו בהנאה. כיצד הרי שנפל לתוך בור [של] יין, ומת בתוכו מותר בהנאה, בידוע שלא נסכו, באונסו היה טרוד. עלה חי אסור אפילו בהנאה, דחיבת ניסוך עליו ואע"פ שהוא בהול שקרוב למיתה [היה], אפילו כן מפני הצלתו נותן דעתו ומנסך מפני שדומה לו כיום אידו דהולך ומודה לע"ז שלו, וכל שכן בשאר אונסין [שאינו בהול] שנותן דעתו אחר עבור אונסו ומנסך.
גוי שזרק אבן או כלי וכיוצא בו לגת של יין, מותר שלא אסרו אלא נגיעתו, וזריקה אינה נגיעה. ואם היה הכלי נופל מידו והולך ומתגלגל, והוא אוחזו ונשמט [אוחזו ונשמט], אסור חוששין שמא נתן דעתו ושכשך היין בכלי. זרקו בחמתו אע"פ שאוחזו ונשמט [אוחזו ונשמט], אין חוששין לו ומותר.
<h2>דף סב.</h2>
כדרך שאסור למכור [וליהנות] מסתם יינן, כך אסור להשתכר בו, ואין צריך לומר ביין נסך גמור. לפיכך ישראל שנשכר אצל גוי או ששכר חמורו או ספינתו [לגוי] להוליך לו יין נסך, ואפילו סתם יינן, שכרו אסור בהנאה, כיצד הוא עושה, נטל ממנו מעות בשכרו, שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. נתן לו פירות בשכרו, יוליכם לים המלח או ישרוף אותם ויקבור האפר בבית הקברות, ולא יפזר אותם, מתוך שאפרם מרובה שמא יפול ממנו הרבה במקום אחד, ויבא ישראל לזרוע זרעיו שם, ונמצא נהנה, והכתוב אומר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואע"פ שהשכר אינו אסור אלא מדברי סופרים, החמירו עליו כשל תורה. נתן לו קרקע או בהמה בשכרו, אע"פ שאין קרקע ובעלי חיים נאסרין, ואפילו בשהשתחוה [להם] ועבדם, אפילו כן החמירו בשכר יין נסך והרי הן אסורין לישראל בהנאה. שכר חמורו לגוי לרכוב עליו, אע"פ שהניח גוי לגינו עליו מותר, וכן המשכיר ספינתו להוליך כליו, והניח כלי מאכלו ומשתיו לתוכה, מותר שאין עיקר שכרו אלא להולכת עצמו וסחורתו. ואע"פ שהוא יכול להניח מן הדין מאכלו ויינו בספינה או על גבי החמור, מכל מקום כיון שאילו לא הניח אינו יכול לומר לישראל נכה לי מן השכר, נמצא שאין עיקר השכירות עליו.
<h2>דף סג.</h2>
מי ששכר פועלים גוים ופסק עמהם להעלות להם מזונות, אסור להשקותן יין נסך. אמר להם צאו ושתו מחנוני גוי ואני פורע, אם הקדים ישראל לחנוני דינר ואמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה פועלי, ואני מחשב עמך באחרונה, הרי זה אסור. ויראה לי שאם נתנו לו להוציאו מעכשיו, אם יצטרך לו מותר, ולא אסרו אלא בשנתנו לו להיות בידו עד שיחשוב עמו באחרונה, ואין צריך לומר בשנטל בעל הבית [ביד מן החנוני] ונתן [לפועליו] שאסור. [יחד לו דינר בעל הבית] לחנוני להיות שעבודו עליו, אף על פי שהדינר עדיין ביד בעל הבית, יש מי שהורה לאסור כיון שיחד לו שעבודו ולא יראה לי כן. פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל גוי ולא פסק עמהם שכר, ולערב שלח להם חבית של יין שוה דינר, אם קודם שזכו בה אמרו לו עד שאתה נותן חבית שוה דינר, תן לנו את דמיה, מותר, שאין אלו כמוכרין לו, ואם משזכו בה אמרו כן אסור. וכן ישראל ששכר פועלים בדינר ואמר לגוי צא ופרע [דינר] פועלי, ושלח להם הגוי חבית של יין, עד שלא זכו בה מותר לומר לגוי תן לנו את דמיה, ואם משזכו בה אסור.
<h2>דף סג:</h2>
ואפילו היה עושה עמו בטובה, ממשכנין אותו מנכסיו עד כדי שכרו. ולפיכך לא יהא ישראל [משמש] ומוזג יין נסך לגוי אפי' אמר לו גוי לישראל שמור לי חבית זו של יין נסך בחנם, אסור, אע"פ שאם נשברה או נגנבה או נאבדה פטור, מכל מקום מיצר הוא אם תגנב או תאבד מתוך שמירתו, ורוצה הוא בקיומו של יין, ורוצה בקיומו אסור. בד"א בשרוצה בקיומו [כדי] להשיבו לבעליו או עד שימכר, וכיוצא בזה, אבל אם רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו, מותר. כיצד ישראל שנשכר אצל גוי לשבור לו חביות של יין כל חבית בפרוטה, או מאה חביות במאה פרוטות אע"פ שהוא רוצה בקיומן עד שישברם הוא, ויטול שכרו מותר, שזה ממעט [הוא] את התפלה, וישבור ותבא עליו ברכה.
<h2>דף סד.</h2>
גוי שמכר יין נסך או ע"ז, ודמיהם בידו מותר, אבל ביד ישראל אסור. גדולה מזו אמרו, ישראל שהיה נושה בגוי מנה, ומכר יין נסך או ע"ז והביא לו, מותר. אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור יין נסך ואביא לך [אמכור ע"ז ואביא לך] אסור, מפני שזה רוצה בקיומו כדי שימכור ויביא לו. ויש מגדולי המורים שאמרו שאין דברים אלו אמורים אלא בשהיה [בידו] לנגשו, ומדעתו ומרצונו המתין [לו] עד שימכור ויביא, אבל אם לא היה בידו לנגשו, על כרחו הוא ממתין [לו] ומותר. על דבר זה נהגו בהרבה מקומות להתיר אף בשאמר לו המתן עד שאמכור ואביא. ויראה לי שאיפשר לסמוך בזה על דברי הגאונים ז"ל שאמרו, שאין הגוים עכשיו אוסרים [יין] בהנאה, לפי שאינם עובדים ע"ז [אלא שמנהג אבותיהם בידיהם] ואף על פי שאין אנו נוהגים על פיהם בהוראה זו להתיר יינן ומגען בהנאה, מכל מקום כדאי הם לסמוך עליהם בדבר זה, שהדמים ביד גוי, אלא שהמתין לו ישראל עד שמכר והביא.
<h2>דף סה.</h2>
ישראל שנשכר אצל הגוי להעביר לו חביות של יין ושל שמן, אם שכרו להעביר לו כל חבית וחבית בפרוטה, נמצא שכר כל חבית וחבית בפני עצמו ולפיכך הפרוטות שכנגד שכר חביות היין אסורות, והשאר מותר. שכרו להעביר לו מאה חביות במאה פרוטות והיתה אחת של יין [נסך] ביניהן, השכר כולו אסור לפי שזה קבלנות [הוא] ואותה פרוטה מעורבת בכל, שאילו לא העביר [לו] אותה [חבית] הגוי מעכב כל השכר עד שיעביר לו אותה חבית, ולפיכך השכר כולו אחד הוא והכל אסור. ויראה לי שאין דברים אלו אמורים, אלא בזמן שיש ביניהן שוה פרוטה משכר יין נסך, אבל פחות [מיכן] אינו נחשב לכלום וכולו מותר. כיצד, שכרו להעביר לו מאה חביות בחמשים פרוטות ונמצא אחת של יין ביניהם, אע"פ שיש שם חצי פרוטה כנגד אותה של יין נסך, הכל מותר. וכן יראה לי שאם שכרו להעביר לו חביות, ולעתותי ערב קודם שנשלם זמן עבודתו אמר לו העבר לי חבית זו והיא של יין נסך, אם נשאר לו מזמן עבודתו כל כך שיש בו כדי להעביר חבית זו השכר כנגד אותה חבית אסור, והשאר מותר שאין זה בקבלנות. ואם לא נשאר מן הזמן כל כך, הכל מותר שאין זה אלא כמעביר [לו] מרצון, ואינו מכלל שכירותו, ואיפשר שאפילו כן כנגד אותה חבית אסור.
<h2>דף עא.</h2>
יש מקומות שנותנים למלך חלק ידוע מפירותיהן, שליש או רביע, אם יש לישראל יין מותר לו לומר לגוי, צא והפיס המלך ממנתו שהוא לוקח מייני, ואע"פ שהגוי נותן למנת המלך יין, לפי שלא אמר לו ישראל זה ליתן לו יין, אלא שיפייסנו במה שיוכל לפייסו, ולפיכך כשהוא פורע לגוי, לא דמי יין נסך הוא פורע. אבל אם אמר [לו] הכנס אתה במקומי ליתן לאוצר המלך, הרי זה אסור כאילו אמר לו פרע לו יין כמדה שאני חייב לו. בד"א בשהקדים [לו] ישראל [מעות] לגוי על דעת שיחשב עמו באחרונה וכמו שבארנו. ויראה לי שאפילו לא הקדים לו מעות, דכיון שהוא חייב למנת המלך יין ממש, כל שאמר לו הכנס אתה במקומי, הרי הוא כאילו קונהו מגוי זה והגוי נותנו לאוצר במצותו. מלך שיש לו חק על בני המדינה, כשיש לו יין הרבה הוא מחלקו על בני המדינה וכותב על זה ליטול סאה בכך וכך מאוצר המלך, ועל זה סאתים בכך וכך, אם כתבו על ישראל סאה או סאתים בכך וכך, והלך ישראל ואמר לגוי מלטני מן האוצר, מותר, לפי שזה הולך וקונה לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו ישראל לקנותו. אבל אם אמר [לו] הכנס אתה במקומי וקח מאוצר המלך, הרי זה אסור שהרי זה כאומר לו קבלהו בשבילי ואני מוכרו לך.
ישראל שמכר יינו לנכרי אם היין נתון בכלי ופסק עמו דמים, ואחר כך הגביה הגוי [הכלי] כדי לקנות היין שבתוכו, אע"פ שמדד הגוי לעצמו דמיו מותרים, דכל שפסק דמים, גומר הוא בדעתו לקנות, וכשהגביה קנה את הכל וכשעירה ונעשה יין נסך לא של ישראל הוא, אלא של גוי. פסק ולא הגביה ולא קנה עדיין, ומדד לעצמו דמיו אסורים, שהרי נעשה יין נסך בערויו ועדיין לא קנאו, [ואע"פ] שהגביה בשעה שהוא מודד, אין הגבהה זו לקניה אלא למדידה. הקדים לו הגוי מעות, מותר אף על פי שהוא מודד לעצמו דכל שפוסק ונותן [מעות] קנה. היה ישראל מודד לתוך כליו של גוי, ופסק עמו דמים אע"פ שלא הקדים לו מעות, ואע"פ שיש עכבת יין נסך בשולי הכלי, מותר, ואפילו לכתחלה והוא שיהא הכלי מונח בחצרו של גוי, דאויר [כלי] קונה לו, ולפיכך משנכנס יין לאויר כלי קנה, ויין נסך אינו עד שמגיע לקרקעיתו של כלי. היה הכלי מונח בחצרו של ישראל, לא קנה וכבר נעשה יין נסך כשהגיע לקרקעיתו של כלי. בד"א בשהיה [הכלי] מונח על גבי קרקע, אבל היה הכלי תפוס בידו של גוי, בעל הכלי, מותר ואפילו לכתחלה שאויר כליו קנה לו. הרי שלא פסק לו דמים ומדד ישראל לתוך כליו של גוי, והיה הכלי מונח בחצרו של ישראל, ועל גבי קרקע, מותר לו ליקח דמי יינו, שאין סתם יינן אוסר כל תערובתו בהנאה כמו שיתבאר, אלא מוכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו.
<h2>דף עב:</h2>
ישראל שהיה מערה מחבית שבידו לכלי שביד גוי, מותר ואע"פ שהיתה החבית סומכת על הכלי שביד הגוי, ואין חוששין שמא יצדד הגוי הכלי שבידו, ויגרום להרבות הערוי, שאפילו עשה [כן], הרי כחו של ישראל מעורב בו ומותר. ויש מי שהורה שאם נודע שצדד הגוי בכלי שבידו אסור, ואין דברים אלו מחוורין וכמו שבארנו. נתמלא הכלי שביד הגוי ועדיין בידו הוא והיה הגוי מצדד בו אסור, חוששין שמא נגע בו בשעה שמצדד.
ישראל המערה יין מכלי לכלי, לא יסייע גוי עמו שמא יטיל ישראל כל הכלי על הגוי, ונמצא כל הערוי בא מכחו של גוי ואסור. עבר וסייע עמו גוי, מותר דכל כח גוי וכח ישראל מעורב בו מותר. ויש מי שהורה לאיסור אף בשעבר וערה, והראשון נראה לי עיקר.
